חושך על פני תהום
ש רגעים בחיים הללו שבהם העולם חווה רשע טהור. עם ישראל חווה רגע כזה בסוף השבוע (ג'ן ביידן)
בשעות קשות של סכנה, כשהספינה מאיימת לטבוע - כולנו נושאים עיניים לקברניט. אנחנו מקווים שיש מישהו שאוחז בהגה בקור רוח ויחלץ אותנו מהצרה.
ויקיפדיה
אבל בעודנו מייחלים לפתרונות שיגיעו מבחוץ - אין לנו ברירה אלא לפנות לעצמנו, לחפש את "בעל הבית הפנימי". את הכוחות הנפשיים שלנו ואת המשאבים הזמינים לנו בסביבתנו הקרובה. כל מה שיש לנו שליטה עליו.
מחקרים פסיכולוגיים על טראומה וחוסן, מצביעים על כך שהאפשרות לראות בזמן אמת, תוך כדי הסיטואציה הקשה שאתה חווה, גם את כל מה שיכול להקל, לעזור ולהציל אותך, מפחיתה את הסיכוי שתתפתח חוויה פוסט-טראומטית בעקבות האירוע. לכן החיפוש אחר קרני האור הוא לא עניין של "מותרות", למעשה הוא הכרח. צו השעה. השאלה השנייה והיומיומית שכדאי לנו לשאול כדי למצוא יציבות היא "איך ולמי אפשר לסייע". גם בדברים הכי קטנים במרחב ההשפעה הפרטי שיש לנו.
- - מי שטוב בלאפות ובלבשל עבור שכן
- שיעשה את זה.
- - מי שטוב בלצלצל ולהרגיע שירים טלפון.
- - מי שטוב בלארח קרובים מאזורי אש -
- שיזמין אליו.
- - מי שטוב בלהשמיע קול שפוי ולכבות אש
- שיעשה זאת.
כשאנחנו עוזרים לזולת אנחנו מתחברים גם לעשתונות ולכוחות שיש בנו. וגם לתחושת משמעות וערך.
אני נזכרת אומרת כותבת המאמר - שירלי יובל מאיר במכתב שקיבל בעלי מאבא שלו, כשהתגייס לצה"ל, אביו שהיה כבר איש צבא ותיק כתב לו: "בן, צפויים לך גם רגעים קשים לאורך הדרך, הנה העצה שלי, ברגע קשה, תרים את העיניים. חפש מישהו סביבך שקשה לו יותר - ולך לעזור לו. זה ירים גם אותך".
זו גם הסיבה שכדאי לעודד את הילדים הקטנים להכניס לממ"ד את הבובה או את הדובי שלהם ולטפל בהם. כשילד מרגיע את הבובה שלו הוא נכנס לתפקיד. הוא משמיע את הקול ה"מתמודד" שלו, ולא את הקול "המתמוטט".
מי שיכול להכניס לממד את חיית המחמד שלו וללטף אותה באופן שבו פעימות הלב של החתול שלך מסונכרנות עם אלה שלך, מייצר הרגעה דו כיוונית, ועוזרת גם לך וגם לחתול לשחרר את החומר הפלאי "אוקסיטוצין" (הורמון האהבה והרגיעה), סם טבעי שמוריד חרדה.
גם חיבוקים אנושיים של מעל 20 שניות משחררים אוקסיטוצין, וכך גם מבט ישיר בעיניים, הקשבה הדדית, צחוק משותף.
עצירה מודעת של המחשבות שעסוקות "במה יהיה", נשימות עמוקות, חשיפה לשמש ולאוויר בחוץ במידה שמתאפשר, שיחה ושהות עם האנשים האהובים עלינו, צחוק משותף, תנועה, ספורט, ריקוד, הסחות דעת ומשחקים.
שמירה על השגרה ככל האפשר, ופעולות קטנות מעשיות (כמו סידור מדף, עקירת היבלית בגינה, כתיבת פרק בספר שלכם, עיסוק במיומנות שאהובה עליכם. עם ילדים כדאי לעסוק בפעילויות שמבססות את תחושת השליטה שלהם - ללוש, לצבוע, ליצור, לאפות וזה גם הזמן לתת להם לנצח במשחקים).
נכון, לא על הכול יש לנו שליטה, המציאות והגורל חובטים בנו לא פעם ואסונות מפתיעים אותנו ביום שמשי. "אני יוצא מנקודת הנחה שצער סבל וכאב הם לא תקלה בחיים, אלא הם חלק מהחיים, זו הנחת עבודה הבסיסית שלי", אומר מולי להד.
"אני יודע גם מהניסיון האישי שלי - שאפשר לגדל תקווה. כשהייתי צריך להתגבר על האסונות הפרטיים שפקדו אותי, פיניתי מקום גם לאחרים לעזור לי".
אם אנחנו "קשיי- מתן", כלומר כאלה שלא מאפשרים לאחרים לעזור לנו, זה מחליש אותנו מאוד. והנה עוד שאלה שכדאי לשאול את עצמנו:
"במי נעזרתי היום?". (שירלי יובל-יאיר)
מצרפת שיר שאולי כבר כתבתי אבל הוא מתאים לכל זמן ובמיוחד לעכשיו
"אם אוכל למנוע מלב אחד להישבר
לא חייתי לשווא
אם אוכל להקל על סבל חיים
לא חייתי לשווא
לעזור לציפור אחת שתש כוחה
למצוא דרכה חזרה לקן
לא חייתי לשווא "
(אמילי דיקסון)